הוראה לאונ' ת"א לאפשר לסטודנטים לחדש תערוכת ציורים בתחומה

א.        רקע עובדתי

1.          התובעים הם סטודנטים באוניברסיטת תל-אביב, הנתבעת 1 (להלן: "האוניברסיטה"). הם נמנים עם מתרגלי השיטה הסינית הנקראת " פאלון-דאפא" או " פאלון-גונג" (להלן: "הפאלון"), שהיא שיטת מדיטציה לשיפור עצמי ופילוסופיית חיים המושתתת על  עקרונות האמת, החמלה והסובלנות. לטענת התובעים, נאסרה השיטה לתרגול בסין בשנת 1999, ומתרגליה סובלים מרדיפה ודיכוי מצד ממשלת סין, הרואה בהם סכנה למשטר הקיים (כך נטען בתצהירם, וכך אישר פרופ' יואב אריאל, דקאן הסטודנטים, ומי שעמד בראש החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה ומלמד נושאים שונים הקשורים לתרבות ולהיסטוריה הסינית [להלן: "פרופ' אריאל"], בעמ' 12).

2.         התובעים ביקשו להציג באוניברסיטה תערוכת ציורי שמן ופסטל של מתרגלי הפאלון, הכוללת יצירות שהובאו מארצות-הברית (להלן: " התערוכה"). תערוכה זו הוצגה במקומות רבים בעולם, לרבות בתי פרלמנט שונים ואוניברסיטאות מובילות, ואף בבית אגודת העיתונאים בתל-אביב (רשימת המקומות בהם הוצגה התערוכה צורפה כנספח ו' לתצהיר התובע 1). לשם כך פנו התובעים בחודש פברואר 2008 אל אגודת הסטודנטים באוניברסיטה (הנתבעת 2 - להלן: "האגודה"), והציגו לפניה תמונות הכלולות בספר המאגד את יצירות התערוכה ויצירות נוספות. לצד כל ציור בספר (שהוגש כנספח א' לכתב התביעה) מופיעים הסברים בעברית ובאנגלית, וכן פירוש לסימנים בשפה הסינית המופיעים בחלק מהיצירות. חלק מן התמונות מראות את תרגול שיטת פאלון ויופיו של הטיפוח העצמי. אך חלקן העיקרי  ממחיש עינויים גופניים ונפשיים שעברו מתרגלי השיטה בסין, על-פי טענתם, ובהם הצמדת מגהץ לגופו של נחקר, הכאת נחקרת במקל עד זוב דם, נעיצת מקלות חזרן תחת הציפורניים, הטבעת ראשו של נחקר בדלי המכיל הפרשות אדם, הזרקת תרופות פסיכיאטריות, חשמול נחקרים, האכלה בכפייה ועינוי נחקרים למוות. התמונה האחרונה מציגה את השמדת הרוע, ובה נראית דמותו של נשיא סין לשעבר, ז'יאנג זמין, המוצא להורג בתלייה (פרופ' אריאל, בעמ' 19). הרחבתי קמעה בפירוט תמונות התערוכה, המופיעות בספר שצורף כנספח א' לכתב התביעה, שכן אחת מטענות האוניברסיטה הינה שגם תוכן התמונות עמד ברקע ההחלטה להסירן.

3.         האוניברסיטה נענתה לבקשת התובעים להציג את התערוכה, ואין מחלוקת על כך שניתן אישור להציגה בספרייה המרכזית, בבניין "סוראסקי" שבקמפוס האוניברסיטה, למשך כשבועיים: מיום 02.03.08 ועד יום 14.03.08 (הבקשה והאישור צורפו כנספח א' לתצהיר פרופ' אריאל). הבקשה לאישור התערוכה הוגשה בשם התובעים על ידי אגודת הסטודנטים (הנתבעת 2 - להלן: "האגודה"), ומי שאישר אותה היה דקאן הסטודנטים - פרופ' אריאל.

4.         התערוכה הוצגה החל ביום 03.03.08, ולטענת התובעים בתצהירם זכתה למבקרים רבים. התערוכה פורסמה גם באתר האינטרנט של האגודה. ברם, יומיים לאחר פתיחתה הודיעה לתובעים הגב' הילה דרכסלר, ממחלקת התרבות של האגודה (להלן: "דרכסלר"), כי פרופ' אריאל הורה להסירה לאלתר בשל לחץ שהופעל על האוניברסיטה מטעם שגרירות סין. התובעים ניסו להעביר את רוע הגזרה בשיחות עם סגן רקטור האוניברסיטה, פרופ' רענן ריין, ועם פרופ' אריאל עצמו. לאחר מגעים נוספים בין התובעים לבין רשויות האוניברסיטה, שבהם היו מעורבים גם עורכי-דינם של התובעים, הסירו הנתבעות את התערוכה ביום 08.03.08. כך אירע שבמקום שבועיים, הוצגה התערוכה שבוע אחד בלבד (שבוע של תערוכה נמשך מיום ב' עד יום ה': התובע 2, עמ' 6).

5.         התובעים טוענים כי בהקמת התערוכה הושקעו עבודה רבה ומשאבים כספיים, לרבות משלוח הזמנות ופעילות בתחום יחסי הציבור (ההזמנה צורפה כנספח ד' לתצהיר תובע 1). הורדתה בטרם עת הובילה להגשת התביעה בתיק זה נגד האוניברסיטה וראשיה (התביעה הוגשה במקור גם נגד נשיא האוניברסיטה, פרופ' צבי גליל, ונגד פרופ' אריאל). בקשה למתן סעד זמני שיורה על הותרת התערוכה על כנה דחה כבוד השופט וסגן הנשיא י' זפט ביום 11.03.08, הואיל והיעתרות לבקשה הייתה מעניקה לתובעים את הסעד הסופי שהם עותרים לו בטרם הוכרעה התביעה.

6.         בכתב התביעה התובעים טוענים כי התנהגות האוניברסיטה מהווה פגיעה חמורה בחופש הביטוי שלהם, וכן בזכות הציבור לדעת, חרף היותה של האוניברסיטה מוסד אשר אמור לשמש מקדש לחופש הביטוי והחלפת דעות. הסרת התערוכה היא בבחינת פגיעה בחופש האמנות ובחופש האקדמי של הסטודנטים. התובעים גורסים כי החלטת האוניברסיטה להוריד את התערוכה בעודה באיבה - החלטה שקיבל למעשה דקאן הסטודנטים, פרופ' אריאל - נבעה מלחץ פוליטי שאינו לגיטימי שהפעילה שגרירות סין על ראשי האוניברסיטה, או מחשש לפגיעה בסטודנטים ישראלים הלומדים בסין. לדעת התובעים, שיקולים אלו אינם מצדיקים הטלת צנזורה על תערוכה שאישרו רשויות האוניברסיטה להצגה. לשיטתם, יש בהתנהגות האוניברסיטה משום הפרת חוזה, מאחר שהצגת התערוכה סוכמה עם רשויות האוניברסיטה, וכן הפרת חובות המוטלות במשפט המנהלי על האוניברסיטה, שהיא גוף דו-מהותי. האוניברסיטה פועלת מכוח חוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958, והיא ממומנת מכספי הציבור. לכן עליה לכבד עקרונות וכללים שנקבעו במשפט הציבורי בכל הנוגע לחופש הביטוי, ולהימנע מפגיעה בזכויות היסוד של ציבור הסטודנטים ושל כלל הציבור ומפגיעה בכבודם של יוצרי התערוכה. עוד טוענים התובעים, לחלופין, כי החלטת האוניברסיטה להסיר את התערוכה מהווה עוולה של גרם הפרת החוזה שבין התובעים לבין האגודה. כך גם נטען כי האוניברסיטה ביצעה נגד התובעים עוולה של הפרת חובה חקוקה, כאשר החובה נובעת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. הסעד המבוקש בתביעה הוא צו שיורה לאוניברסיטה להשיב את התערוכה להצגה בספרייה המרכזית למשך פרק הזמן הנותר (שבוע ימים), בתקופה שבה מתקיימים הלימודים כסדרם.

7.         במהלך הדיון נמחקו מן התובענה נשיא האוניברסיטה ופרופ' אריאל. אגודת הסטודנטים (נתבעת 2) נמנעה מלהציג עמדה כלשהי, והודיעה כי כל הכרעה של בית המשפט תהא מקובלת עליה. האוניברסיטה טוענת בכתב ההגנה שהוגש מטעמה כי התביעה מחוסרת עילה, שכן אין כל יריבות בין התובעים לבין הנתבעים. לתובעים אין זכות מוקנית לעריכת תערוכה בשטח האוניברסיטה, הם לא פנו מעולם למי מהנתבעים בבקשה לערוך תערוכה, וממילא לא נכרת הסכם בין הצדדים. מי שפנתה אל הנתבעת הייתה האגודה, והסרת התערוכה נעשתה בתיאום עמה ועל דעתה.

לגופו של עניין, האוניברסיטה טוענת כי פרופ' אריאל אישר את הצגת התערוכה, בעקבות פנייתה של האגודה, לאחר שהתערוכה הוכתרה בכותרת "אמת, חמלה, סובלנות - תערוכת אמנות". אולם לאחר הצגת התערוכה הגיעו אל פרופ' אריאל תלונות "מתוך הקמפוס ומחוצה לו", על כך שמוצגי התערוכה כוללים אמירות פוליטיות והטפה דתית, באופן שמעורר חשש להסתה ולאלימות - בניגוד למצג שהוצג לפרופ' אריאל. עוד נטען בכתב ההגנה, כי אכן התקבלה פנייה מנציגיה הדיפלומטיים של ממשלת סין להוריד את התערוכה, בטענה שהיא מציגה תעמולה שקרית נגד השלטון בסין. אמנם פרופ' אריאל דחה על הסף את פניית השגרירות בעניין, אך לאחר שביקר בתערוכה כדי להתרשם מן המוצגים בעצמו, התרשם כי "אכן מדובר בתערוכה המהווה תערוכה פוליטית, הכוללת אלמנטים של הטפה דתית". על-כן החליט פרופ' אריאל לקצר את משך הצגת התערוכה כך שתופסק ביום 09.03.08 (במקום יום 14.03.08), ועמדתו התקבלה על נציגת האגודה. האוניברסיטה מדגישה בכתב ההגנה כי "דקאן הסטודנטים אינו מאשר פעילות פוליטית או הטפה דתית בשטח הקמפוס", ושאילו היה מודע לתוכן התערוכה לא היה מאשר להציגה מלכתחילה.

האוניברסיטה טוענת כי לא נכרת חוזה בינה לבין התובעים, אך גם אם נכרת - אין זה  צודק להורות על אכיפתו, בשל מצג השווא באשר לתוכן התערוכה. מכל מקום, האוניברסיטה, כבעלת הזכויות במקרקעין, הייתה רשאית להפסיק את התערוכה בתחומיה בשל אופייה הפוליטי וההטפה הדתית הכלולה במוצגיה. האוניברסיטה איננה מכחישה כי היא גוף דו ^-מהותי, אך לטענתה, נושא התובענה איננו נופל לתחום הציבורי, אלא נוגע לתחום הפרטי: הצגת תערוכות אינה פעילות שנועדה להגשים את מטרותיה. כך גם נטען כי על-פי סעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, תשי"ח-1958 חופשית האוניברסיטה לכלכל את ענייניה האקדמיים והמנהליים, במסגרת תקציבה, לפי ראות עיניה, ואין מוטלת עליה חובה כלשהי לערוך תערוכות בשטחה.

ב.         הסיבות והנסיבות שהובילו להסרת התערוכה בטרם עת

8.         השאלה העיקרית העומדת להכרעה בתיק זה, היא האם החלטת האוניברסיטה לקטוע את התערוכה ולהסירה לפני המועד שנקבע לסיומה הייתה מוצדקת בנסיבות שתוארו לעיל. החלטה זו קיבל דקאן הסטודנטים, פרופ' אריאל, שהוא גם זה שאישר את הצגת התערוכה, ולכן הוא האיש שעליו הוטל להסביר את פשר ההחלטה לשים קץ להצגת התערוכה. לפיכך התשובה לשאלה דלעיל מתמקדת, מטבע הדברים, בהסברים שנתן. אקדים ואומר כי ההתחקות אחר מניעיו של פרופ' אריאל להפסקת התערוכה איננה פשוטה, משום שההסברים שנתן בתצהירו ובעדותו שונים מאלו שהועלו בכתב ההגנה. יש לפרט אפוא את הנסיבות שבהן אושרה הצגת התערוכה, למול הנסיבות שבהן הופסקה הצגתה, על מנת לבחון את המניעים האמיתיים להסרתה בטרם זמן.

9.         האוניברסיטה מנסה להתנער מכל התחייבות כלפי התובעים, בטענה כי לא הם היו אלו שפנו אל פרופ' אריאל לאישור התערוכה, אלא האגודה הייתה זו שהגישה את הבקשה. אכן, הבקשה הוצגה לפרופ' אריאל באמצעות האגודה, כפי שעולה מן ה "בקשה לקיום פעילות ציבורית בקמפוס" שהגישה לדקאן ביום 24.02.08. עם זאת, יש מידה של היתממות בטענה שהאגודה היא שעמדה מאחורי התערוכה. אמנם בטופס הבקשה נרשם כי "הגורם המארגן הינו מחלקת תרבות אגודת הסטודנטים". ברם, פרופ' אריאל הבין בוודאי שאגודת הסטודנטים איננה היוזמת של "תערוכה בנושא שיטת הפאלון גונג הסינית ורדיפת מתרגליה", כפי שנכתב בטופס הבקשה. יתר על כן, בטופס צוין: "שמות משתתפים פעילים: תמוז [...] יניב [...] " - הלא הם התובעים. בעדותו הבהיר פרופ' אריאל כי הצגת תערוכה בספריית האוניברסיטה, שלא לפרק זמן קצר בן שעות מספר, מאושרת רק לאגודת הסטודנטים, שכן ישנם הרבה סטודנטים המעוניינים להציג את יצירותיהם (עמ' 11). כך גם הסביר תובע 2 כי הוסבר לתובעים במחלקת התרבות של האגודה שעל-פי הפרוצדורה, את הבקשה יש להגיש באמצעות האגודה, וכך עשו (עמ' 7). מכאן ברורה הסיבה לכך שהבקשה להצגת התערוכה הוגשה באמצעות האגודה, ולא מטעם התובעים באופן אישי. אך מבחינה מהותית, אין ספק שפרופ' אריאל הבין שאין מדובר בפעילות שאגודת הסטודנטים עצמה יוזמת, וזאת לאור אופי התערוכה ותוכנה. לכן יש לדחות את טענת האוניברסיטה כי אין כל יריבות בינה לבין התובעים, ששמותיהם מופיעים בטופס הבקשה כשמות הפעילים העומדים מאחורי התערוכה. טענה זו היתה טובה אולי במישור החוזי, אך כפי שיובהר בהמשך, ההכרעה בתיק זה נעשית על-פי כללי המשפט המנהלי. לתובעים - כמי שיזמו וארגנו את התערוכה - בוודאי אינטרס אישי מובהק המצדיק הגשת תובענה זו, בין אם הדבר נעשה בשמם, ובין אם נעשה בשם מתרגלי שיטת הפאלון והציירים שציוריהם נכללו בתערוכה.

10.       בכתב ההגנה נטען כי "דקאן הסטודנטים אינו מאשר פעילות פוליטית או הטפה דתית בשטח הקמפוס", וכי זו היתה הסיבה להפסקת התערוכה. טענה זו - טוב היה לה אילולא הועלתה, וניתן רק לתהות האם מישהו באוניברסיטה קרא את כתב ההגנה שהוגש בשמה. ראשית, אין במתואר בציורים שהוצגו בתערוכה הטפה דתית, גם אם חלק מן התמונות כוללות סממנים בעלי קונוטציה דתית כלשהי (צלבים נסתרים, מלאכים והילת קודש של הנחקרים שהומתו). בכך אין כל פסול: סממנים דתיים, שפרופ' אריאל מוצא בציורים, ניתן למצוא לרוב בציוריו של מארק שאגאל ובציורים של גדולי הציירים מתקופת הרנסנס. שנית, אין קמצוץ של אמת בטענה שהאוניברסיטה איננה מאשרת פעילות פוליטית בשטח הקמפוס. כפי שהעיד פרופ' אריאל בנוגע לסמכויותיו בתחום הפעילות הציבורית בתחומי האוניברסיטה: "אני מופקד על כך שאם סטודנט רוצה לתת ביטוי לחזון תרבותי פולקלוריסטי, מוסיקלי ופוליטי, אלי הוא מגיש את בקשתו, ואני בהתאם לשיקולי ולתקנון האונ' מעניק או דוחה את בקשתו" (עמ' 10). יתרעלכן, פרופ' אריאל סיפר על פעילויות פוליטיות שונות שאישר בתקופה האחרונה באוניברסיטה, ובהן התכנסות של התנועה האסלאמית כדי לשמוע הרצאה על מבצע "עופרת יצוקה", וכדבריו: "יש הפגנות פוליטיות בקמפוס בכמות רבה באישורי בזמן המלחמה, ואני מנווט בין כל ההפגנות הללו[...] ומאשר את כולם אפילו במצבים כמעט קיצוניים" (עמ' 11). כך גם אישר כי אין התנגדות עקרונית לאישור תערוכה הנושאת בחובה מסר פוליטי, כפוף לשיקולים הנוגעים למיקומה ולשאלה האם הבקשה מוגשת מטעם סטודנט או מטעם האגודה (שם). התערוכה נשוא התביעה כוללת תמונות שנושאיהן מתחלקים לשני סוגים:  תירגול שיטת הפאלון ורדיפת מתרגלי השיטה ועינויים (ראה התמונות בנספח א' לכתב התביעה). כך בדיוק נכתב בבקשה לקיום התערוכה - כי היא עוסקת "בנושא שיטת הפאלון גונג הסינית ורדיפת מתרגליה". בספר התערוכה (העמוד האחרון לנספח א' לכתב התביעה) נאמר כי מטרתה " לסייע לעצירת הרדיפה בסין ולהראות את היופי של הטיפוח בפאלון דאפא". לכן היה ברור למי שאישר את התערוכה שיש לה גוון ומסר פוליטיים.

11.       תמוהה לא פחות היא הטענה הנטענת בכתב ההגנה של האוניברסיטה, כי הצגת תערוכות אינה פעילות שנועדה להגשים את מטרותיה של האוניברסיטה, וכי על האוניברסיטה אין מוטלת חובה כלשהי לערוך תערוכות בשטחה. הפעילות במוסד אקדמי איננה מוגבלת ללימודים, אלא כוללת גם פעילות ציבורית, ואף פוליטית, כפי שאישר פרופ' אריאל בעדותו. פעילות זו היא חלק מהותי ממטרות האוניברסיטה, לצד המטרה העיקרית של הקניית ידע. למוסדות ההשכלה הגבוהה חלק חשוב בעיצוב דמותה של החברה, והם אמורים לאפשר לסטודנטים הבאים בשעריהם להיחשף למגוון דעות והשקפות חברתיות ופוליטיות, כשם שעליהם ליתן להם הזדמנות להשתתף בפעילות בתחומי הספורט והתרבות. אכן, האוניברסיטה מאפשרת לסטודנטים לארגן פעילויות מעין אלו כדבר שבשגרה, ובעשותה כן מחויבת היא לפעול על-פי אמות מידה שהותוו במשפט המנהלי, כמו העדר הפליה, שמירה על חופש הביטוי, חופש ההתארגנות וההפגנה וכו'. כך קובע סעיף 5 לחוק זכויות הסטודנט, התשס"ז-2007, את חופש הביטוי של הסטודנטים, וסעיף 4 אוסר הפליה. סעיף 6 קובע: "לכל סטודנט החופש להתארגן ולהפגין בכל תחום ונושא [...] ", כאשר סעיף 7 מורה כי מוסד להשכלה גבוהה לא ימנע מסטודנט לממש זכויות אלו.

לנוכח האמור לעיל בכתב ההגנה של האוניברסיטה - ואני מאמין כי האמור בו איננו משקף את דעתם של ראשיה - מן הראוי לשוב ולהדגיש את הדברים שאמר כב' הנשיא מ' לנדוי בע"א 319/65 דוד אלבלדה נ' האוניברסיטה העברית,  תק-על 1965(3) 1 (פ"ד כ(1) 204), בעמ' 5:

"האוניברסיטה העברית, כמוסד להשכלה גבוהה, ממלאת ללא ספק תפקידים ראשונים במעלה, שלציבור ענין בהם, אם כי צורת הארגון שלה אינה של גוף ממלכתי. ברור שלציבור ענין רב בטיב החינוך הניתן לסטודנטים של מוסדות ההשכלה הגבוהה שבמדינה, כי רמתה התרבותית והמדעית של המדינה כלה תלויה לא במעט ברמת החינוך הגבוה הנהוג במוסדותיה האקדמיים... תפקידו של מוסד להשכלה גבוהה אינו מתמצה בכך שהוא נותן בידי גומריו קרדום לחפור בו, והקשר החוזי בינו ובין תלמידיו אינו דומה לחוזה להספקת מצרך עד למועד קבוע..., בכך ההבדל בין מוסד להשכלה גבוהה ובין "בית חרושת לדיפלומות". תכליתו של חנוך אקדמי הוא גם להרחיב את אופקיו של התלמיד ולפתח את אישיותו כאדם שלם הנועד לתפוס בבוא הזמן את המקום היאה לו במדינה ולמענה, ולא רק לעשותו בעל מלאכה פחות או יותר טוב".

12.       לאור האמור לעיל, התזה העיקרית המוצגת בכתב ההגנה, כאילו ההחלטה לבטל את התערוכה התקבלה על רקע הגילוי כי זו כללה תכנים פוליטיים ודתיים - קרסה לחלוטין, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית. לא מיותר לציין בהקשר זה, כפי שיובהר לקמן, כי פרופ' אריאל הורה לראשונה על הסרת התערוכה בטרם צפה בה, ומכאן שהבעיה לא היתה טמונה בתוכן התערוכה, אלא בעצם הצגתה. לא נותר, אם כן, אלא לנסות ולהתחקות אחר המניע האמיתי לביטול התערוכה, על-סמך תצהירו של פרופ' אריאל ועדותו במשפט, ובהתחשב במכלול הראיות שהובאו. חשוב להדגיש בפתח הדברים, בטרם ייבחנו מניעיו של פרופ' אריאל להפסקת התערוכה, כי אין כל בסיס לטענה החמורה והלא-הוגנת שמעלה ב"כ האוניברסיטה בסיכומיו, לפיה התובעים הונו אותה והציגו לפניה מצג שווא בכל הנוגע לתערוכה. טענה זו איננה מופיעה בתצהירו של פרופ' אריאל, שכן הוא יודע היטב שהתערוכה אושרה לאחר שלנציגי האגודה הוצג ואף נמסר הספר המאגד את הציורים שבתערוכה (נספח א' לכתב התביעה, וראה סעיף 7 לתצהיר תובע 1 וסעיף 8 לתצהיר תובע 2).